| וְהַחֵלֶק הַמְדַמֶּה - הוּא הַכֹּחַ, אֲשֶׁר יִזְכֹּר רִשּׁוּמֵי הַמּוּחָשִׁים, אַחַר הֵעָלְמָם מִקִּרְבַת הַחוּשִׁים אֲשֶׁר הִשִּׂיגוּם, וְיַרְכִּיב קְצָתָם אֶל קְצָתָם, וְיַפְרִיד קְצָתָם מִקְּצָתָם; וְלָזֶה יַרְכִּיב זֶה הַכֹּחַ מִן עִנְיָנִים אֲשֶׁר הִשִּׂיגָם, עִנְיָנִים אֲשֶׁר לֹא הִשִּׂיגָם כְּלָל וְאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיגָם - כְּמוֹ שֶׁיְדַמֶּה הָאָדָם: סְפִינַת בַּרְזֶל רָצָה בָּאֲוִיר; וְאָדָם שֶׁרֹאשׁוֹ בַּשָׁמַיִם וְרַגְלָיו בָּאָרֶץ; וּבְהֵמָה בְּאֶלֶף עֵינַיִם, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, וְהַרְבֵּה מֵאֵלּוּ הַנִּמְנָעוֹת יַרְכִּיבֵם הַכֹּחַ הַמְדַמֶּה וְיַמְצִיאֵם הַדִּמְיוֹן | וְאָמְנָם בֵּאַרְתִּי לְךָ זֶה, שֶּׁלֹא תַחְשֹׁב הַשִּׁגְעוֹנוֹת אֲשֶׁר יְשַׁקְּרוּ בָהֶם חַכְמֵי הַכּוֹכָבִים - אֲמִתִּיּוֹת |
|---|---|
| וְעַל זֶה הַהֶקֵּשׁ לֹא יְכַוֵּן אָז אֶל הַהֲנָאָה בִּלְבָד, עַד שֶׁיִּבְחַר מִן הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה הַיּוֹתֵר עָרֵב, וְכֵן בִּשְׁאָר הַהַנְהָגוֹת, אֶלָּא יְכַוֵּן אֶל הַמּוֹעִיל, וְאִם יִזְדַּמֵּן שֶׁיִּהְיֶה עָרֵב - יִהְיֶה, וְאִם יִזְדַּמֵּן שֶׁיִּהְיֶה נִמְאָס - יִהְיֶה | וּבְכָאן טָעוּ הַמְדַבְּרִים הַטָּעוּת הַמְגֻנָּה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בָּנוּ עָלֶיהָ פִּנַּת הַטְעָאָתָם בַּחֲלֻקַּת הַמְחֻיָּב, וְהָאֶפְשָׁר, וְהַנִּמְנָע |
דַּע , שֶּׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם אַחַת; וְיֵשׁ לָהּ פְּעֻלּוֹת רַבּוֹת חֲלוּקוֹת, יִקְרָאוּן קְצָת הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן: נְפָשׁוֹת.
| עיון בהקדמת הרמבם לפרקי אבות הקרוי: שמונה פרקים לרמבם- פרק א | הדיבור, אשר מימי היוונים אין אנו מפרידים אותו מן המחשבה; זוהי, למעשה, הבעיה המרכזית של הפילוסופיה המודרנית היום: הקשר בין המחשבה לבין הדיבור; זה לנו כחמישים שנה שזהו למעשה הנושא של כל החשיבה הפילוסופית בעולם כולו |
|---|---|
| בכל המציאות המורכבת שהיתה במדבר, במרידות הגדולות של העם ובחטאים הקשים, זו הפעם היחידה שמשה רבינו נוטה קלוֹת ויוצא מהאיזון העדין והמופלא שבמידותיו | בלתי שישיגהו נזק או ביזיון והוא האמצעי, והנבל הוא פך זה, והוא מי שאינו רוצה להועיל לבני אדם בדבר, אפילו במה שאין לו חסרון ולא טורח ולא נזק והוא הקצה האחרון ויתרון טוב הלבב הוא שעושה דברים הנזכרים ב"לב טוב" ואפילו ישיגהו בזה נזק גדול, או בזיון או טורח רב והפסד מרובה והוא הקצה הראשון והסבלנות ממוצעת בין הכעס והעדר הרגשת חרפה ובוז |
שֶׁאִם יֹאמְרוּ אֵלּוּ הַמִּתְדַּמִּים בָּאֻמּוֹת מֵאַנְשֵׁי תוֹרָתֵנוּ - שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר אֶלָּא בָהֶם - שֶׁהֵם אֵינָם עוֹשִׂים מַה שֶּׁעוֹשִׂים אוֹתוֹ: מֵהַטְרִיחוּת גּוּפוֹתָם, וּפִסּוּק הֲנָאוֹתֵיהֶם, אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ הַלִּמּוּד לְכֹחוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נוֹטִים אֶל הַצַּד הָאַחֵר מְעַט, כְּפִי מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ בְּזֶה הַפֶּרֶק, שֶׁרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם כֵּן - זוֹהִי טָעוּת מֵהֶם, כַּאֲשֶׁר אֲבָאֵר.
7